יהדות חרדית

סדר לימוד בישיבת חברון בירושלים, אחת מהישיבות החרדיות-ליטאיות הבולטות
ריכוזי אוכלוסייה עיקריים
ישראל, ארצות הברית
שפות
עברית יידיש
דת
יהדות
קבוצות אתניות קשורות
ליטאים, חסידים, ספרדים

המונח "חרדים" מפנה לכאן. לערך העוסק ב"ספר חרדים", ראו ספר חרדים.

היהדות החרדית היא חטיבת זרמים ביהדות האורתודוקסית המתאפיינת בהקפדה רבה יחסית על שמירת מצוות וקיום ההלכה, ובשמרנות מבחינת תרבותה ואורח חייה.

לפי דעה רווחת, מקור הכינוי "חרדים" הוא בפסוקים בספר ישעיהו: "שִׁמְעוּ דְּבַר-ה', הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרוֹ" (סו ה), ובספר עזרא: "וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ" (י ג). על אף שבמקורו משמש הביטוי כריבוי של "חרד", מקובל יותר הכינוי ליחיד "חרדי"^[1]. החרדיוּת נולדה במרכז ומזרח אירופה בעת החדשה, כתגובה לתהליכי המודרניזציה, התירבות והאמנציפציה שעברו על היהודים משלהי המאה ה-18, התפשטות ערכי תנועת ההשכלה ועלייתן של מגמת ההתערות מחד והתנועות הלאומיות היהודיות מאידך. הריכוזים החרדיים העיקריים הם במדינת ישראל, בארצות הברית (ובפרט באזור ניו יורק וניו ג'רזי), בבלגיה, בבריטניה ובצרפת. בשנת 2015, על פי הגדרה עצמית היוו החרדים כ-9% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעל גיל 20^[2].

רקע היסטורי |

החת"ם סופר

עד לסוף המאה ה-18 חיו יהודי אירופה בקהילות שנשלטו על ידי בתי הדין והפרנסים שלהן. הן התקיימו כקורפורציה אחת מני רבות והיו כפופות למערכת זכויות-יתר והגבלות נפרדת משל עצמן; הממשק הכלכלי והתרבותי עם הסביבה היה מוגבל, ושמירת חוקי הדת הייתה בגדר נורמה ומוסכמה ציבורית שנאכפה חוקית על ידי הממסד, שהעניש את המפירים אותם. מצב עניינים זה החל להשתנות לאחר שהאמנציפציה במרכז היבשת ובמערבה – כחלק מתהליך רחב יותר של פירוק חברת המעמדות והקמת מדינות ריכוזיות – חיסלה את האוטונומיה השיפוטית של הקהילות, פתחה בפני חבריהן אפשרויות חדשות של תעסוקה, החלה להעניק להם שוויון זכויות וכפתה חינוך בבתי-ספר ממשלתיים, שהחליפו במהרה את תלמודי התורה הישנים. היהודים הפכו בהדרגה למעורבים יותר בסביבתם, תוך אימוץ מנהגים, לבוש, תרבות ואורח חיים חדשים. תנועת ההשכלה אף היא ניסתה לקדם מודרניזציה יהודית עם דגשיה המיוחדים, אך ביחס לגורמים החיצוניים הנזכרים הייתה השפעתה מועטה^[3]. לפתיחות לעולם הרחב נלוו תהליכים של חילון, התבוללות והתנצרות בקנה מידה גדול. כמו כן, נשמעו קריאות לשינוי דתי עמוק כדי להסתגל, דוגמת אלו של היהדות הרפורמית שהחלה לצמוח. מגמות אלו היו לצנינים בעיניהם של האדוקים השמרנים במרכז אירופה, שראו בהן סכנה ברורה. הם ניסו לשמר את ההוויי המסורתי באמצעות דבקות באורח חייהם, ובפרט בנושאים ששחיקה בהם נקשרה לקבלת הרוחות החדשות.

המייצג הבולט של גישה זו, הנחשב לאחד האבות המייסדים של התפישה החרדית שהתגבשה במהלך המאה ה-19, היה הרב משה סופר ('החת"ם סופר') מפרשבורג. הוא טבע את אחד ממטבעות הלשון המזוהים עמה, "חדש אסור מן התורה". במקור, נאמר ביטוי זה על סוגיית איסור האכילה מהתבואה החדשה לפני שמניפים את העומר בבית המקדש. החת"ם סופר העניק לביטוי משמעות מקורית, לפיו כל שינוי במנהג ישראל החשוד כקשור למגמות התמורה אסור, גם אם אינו סותר במפורש את התלמוד והפוסקים^[4]. לחת"ס הייתה השפעה רבה בציבור היהודי, ובארצו הונגריה, שבה מיעטו השלטונות להתערב בארחות היהודים והדרכים הישנות שרדו זמן ממושך יחסית, התעצבו גילוייה הראשונים של המגמה המסוֹרְתָּנית (להבדיל ממסורתית) שהתווה^{[דרושה הבהרה]}. ביתר מרכז היבשת התפוררה החברה היהודית הישנה עד אמצע המאה: אפילו במורביה השמרנית והנחשלת יחסית, נסגרה ב-1847 הישיבה המרכזית בניקלשבורג מחוסר פונים. הישיבה האחרונה בגרמניה, בפיורדא, נסגרה כבר ב-1828. מוסד תלמוד התורה נעלם כמעט לגמרי והוחלף בבתי ספר. העימות במרכז אירופה בין משתלבים לאדוקים הוביל ב-1871 לפילוג קהילות מלא בהונגריה, האחרונה שנותרה בה נוכחות חזקה לשומרי המסורת, בין שני המחנות. ב-1876 התאפשר גם לאורתודוקסים בגרמניה לפרוש מהקהילות הממוסדות שנשלטו על ידי המתקדמים. רק חלק קטן מהם נענו לקריאת רש"ר הירש לעשות זאת ולהקים קהילות נפרדות.

הקצב האיטי שבו הגיעה המודרנה בתחום כלשהו למזרח אירופה, שם גם לא ניתנה כלל אמנציפציה עד לאחר מלחמת העולם הראשונה והיהודים סבלו מאפליה קשה, איחר מאוד את הופעתם של תהליכים כאלה בפולין הקונגרסאית, בתחום המושב וברומניה. החברה היהודית נותרה מסורתית במידה רבה והחינוך הישן נשאר חזק: בעוד שמאות ישיבות פעלו, ב-1880 היו בקרב יהודי רוסיה ופולין רק 21,308 תלמידי בית-ספר, מתוך אוכלוסייה של קרוב לחמישה מיליון^[5]. אפילו ב-1897, 97% מ-5.2 מיליון היהודים תחת שלטון הצאר הצהירו על יידיש כשפת אמם, ורק 26% היו מסוגלים לקרוא רוסית ברמה מינימלית^[6]. גם באזורים הנחשלים של האימפריה האוסטרו-הונגרית – גליציה, בוקובינה וצפון-מזרח הונגריה – הביאו שיעורים נמוכים של עיור, והצלחה חלקית בלבד של השלטונות לכפות חינוך מודרני, לכך שנותרו כיסים גדולים שבהם שרד אורח החיים הישן. ריכוזים אלה, שהשתמרו די זמן כדי לסגל לעצמם השקפת עולם וצורות ארגוניות שיבטיחו אותם מהתפוררות בתנאים המשתנים, היוו את רוב מניינו של העולם החרדי. בין היתר, הושם דגש חזק במיוחד על בלעדיות לימוד התורה. בחברה המסורתית, שבה הייתה עליונות הלימוד הזה מובנת מאליה, לא הייתה התנגדות לחכמות חיצוניות בבחינת "פרפראות לתורה"; רבים מרבני אירופה במאה ה-18 למדו מדעים ושפות כאוטודידקטים. אך רצונם של משכילים כמו נפתלי הרץ וייזל להשוות בין "תורת השם" ו"תורת האדם", וניסיונות הממשלות לכפות הכשרה בסמינרים על הרבנים, הביאו לריאקציה ולשלילה גמורה של לימודי חול^[7].

בניגוד למגמה השלטת במערב, בכל החוגים והזרמים, של הגדרת היהדות מחדש והגבלתה לתחום הדת בלבד^[8], התמוטטות המבנה הקהילתי והערכים המסורתיים ברוסיה ובסביבותיה הקימו לראשונה שורה של הוגים שהגדירו את הזהות היהודית במושגים חילוניים. לקראת סוף המאה סחפו הסוציאליזם והתנועות הלאומיות היהודיות, בהן הציונות והאוטונומיזם, רבים מהצעירים במזרח היבשת. התעוררותה של הציונות, במיוחד, נתפשה בידי האדוקים כאיום פנימי, בגלל האופי החילוני של ראשיה ורצונה לעצב את היהדות כלאום. בהקשר היסטורי זה קמה תנועת אגודת ישראל. האגודה נדחתה בידי האדוקים השמרנים יותר, במיוחד בהונגריה וגליציה אך גם בקרב חוגים מסוימים בליטא ופולין. עד היום מתאפיין רוב הציבור החרדי בהסתייגות מהתנועה הציונית, הסתייגות שבאה לידי ביטוי בדרגות שונות – מאדישות ועד התנגדות חריפה. זהו אחד ההבדלים האידאולוגיים המרכזיים בין היהדות החרדית לציונות הדתית (הפילוג ביניהן התהווה ברמה ההשקפתית כבר ב-1900^[9], אך הושלם מבחינה קהילתית-ציבורית רק בשנות ה-1960)^[10]. עקב חשש מהחילון המואץ של מהגרים שעזבו את קהילותיהם המגובשות ונחשפו לסביבה דינמית כפרטים, כפי שאירע בקרב מיליוני היהודים הרוסים שעברו לאמריקה, רוב הרבנים החרדיים לא עודדו הגירה בתקופה שבין מלחמות העולם^[11].

לאחר מלחמת העולם השנייה התבססו השרידים שנותרו לפליטה סביב הרבנים, בעיקר בישראל ובארצות הברית. הם הקימו מסגרות חדשות, הומוגניות, שהתבססו על הצטרפות וולונטרית, בניגוד לקהילות הישנות במזרח אירופה שנשמר בהן בדרך כלל מגע קרוב בין כלל היהודים – ואפילו מהעדות האורתודוקסיות הנבדלות במרכזה^[12]. בתוך גופים אלה התפתחה חברה נבדלת בעלת מאפיינים סוציולוגיים משלה. בישראל התבסס הציבור החרדי כמגזר המוגדר על ידי הצבעה למפלגת אגודת ישראל וענפיה (למעט קבוצות קנאיות שסירבו להשתתף בבחירות), קיום מערכת חינוך נפרדת ועצמאית, בידוד יחסי משאר החברה, הימנעות של הנשים ורוב הגברים מגיוס לצה"ל ועוד. לאחר השואה עודדה החברה החרדית את הגברים להקדיש את זמנם ללימוד תורה, מתוך ניסיון לשקם את עולם הישיבות שחרב, בעוד הנשים מופקדות על הפרנסה – מודל שהתקיים בתקופה הקדם-מודרנית רק בקרב האליטה הרבנית המצומצמת באירופה, שבה נשים פרנסו את בעליהן הלמדנים^[13]. מגמה זו, שכונתה לימים "חברת הלומדים", התעצמה ברביע האחרון של המאה ה-20. התפתחויות דומות אירעו בארצות הברית ובקהילות הקטנות יותר באירופה, אם כי היעדרם של העימות האידאולוגי החריף עם הציונות ושל המבנה הפוליטי-חברתי הסקטוריאלי של ישראל תרמו לפתיחות יחסית לעולם החיצון. "חברת הלומדים" נותרה שם בגדר תופעה מצומצמת ורוב הצעירים פנו לשוק התעסוקה לאחר הנישואין^[14].

במקביל, בערך בשנות ה-1980, החלה לעלות החרדיות הספרדית כתנועה. אף כי תהליכי חילון ותירבות בהיקף גדול התרחשו בארצות המוצא של יהדות ארצות האסלאם, אלה נעדרו לרוב עוקץ אידאולוגי או לפחות יומרה להחליף את המונופול של האליטה הרבנית על היהדות. ההתנגדות השמרנית להם הייתה מאופקת ובלתי-שיטתית (בדמות גינויים, אך ללא הקמת מוסדות והיבדלות חברתית כבאירופה) והרבנים שמרו בדרך כלל על קו מכיל. רק תחת הנסיבות במדינת ישראל, עם השקפה יהודית-חילונית סדורה ותוקפנית מחד ומאידך הדגם החרדי-אשכנזי שלמערכת החינוך שלו נשלחו רבים מילדי העולים, החלה לצמוח גם חרדיות ספרדית. זו התגלמה באופן פוליטי בייחוד במפלגת ש"ס.

הציבור החרדי לגוניו נהנה מהתעצמות ניכרת מאז שנות השבעים. זאת בשל עליית הרב-תרבותיות והסובלנות כלפיו – לאחר כמאתיים שנה שבהן דרשו מדינות קונפורמיות וטמיעה מצד מיעוטים, וכן בשל תנועת התשובה ההמונית. ההתעצמות ניזונה גם מההשפעה הדמוגרפית המתמשכת של שיעורי ילודה גבוהים, שעלו במידה ניכרת עקב התבססות מדינת הרווחה ושיפור שירותי הרפואה. במובלעות הומוגניות כמו קריית יואל שבניו יורק כוננו מחדש מערכות אכיפה פנימית, לראשונה מאז ביטול האוטונומיה היהודית במאה ה-18. אמנם מערכות אלו מתנהלות בעיקר בצורה סמויה, בדמות לחץ חברתי חזק המסתייע בהעלמת עין מצד הרשויות^[15]. בראשית המאה ה-21 גדל במהירות חלקם של החרדים מתוך כלל האוכלוסייה היהודית באירופה וצפון אמריקה, שרוב אגפיה האחרים שוקעים בשל התבוללות. צמיחה ניכרת מתרחשת גם במדינת ישראל, אם כי לזו מתלווים המשבר הכלכלי של "חברת הלומדים" ותופעת החזרה בשאלה.

מקור השם |

מקור הביטוי "חרדים" הוא בפסוק "שמעו דבר ה', החרדים אל דברו"^[16] (לפי רש"י, הפסוק מדבר על "הצדיקים הממהרים בחרדה להתקרב אל דבריו", פחד ודאגה למילוי המצוות בפרטיהן ודקדוקיהן)^[17].

במהלך המאה ה-19 וראשית המאה ה-20, טרם ההתפצלות של הזרם המרכזי החרדי והדתיים-ציונים, השם "חרדים" היה שם נרדף ליהודים אורתודוקסים בכלל^[17][18]. כך גם כינתה את עצמה תנועת המזרחי בראשיתה^[19]. במקביל לביטוי "חרדים", שימשו גם הביטויים "יראים", "שלומי אמוני ישראל", ועוד^[20]. במחצית שנות ה-30 של המאה ה-20, כשהחל הפיצול לתנועות נפרדות, אומץ השם "חרדים" לפלג השמרני יחסית בארץ ישראל ובמזרח אירופה. בשנות ה-50, עם התחזקות הפילוג ועיצוב "היהדות החרדית", גבר השימוש בשם^[17].

מאפיינים |

אדיקות דתית |

הגישה ההלכתית החרדית, במיוחד בקרב האשכנזים, נוטה לכיוון מחמיר יותר. בהשקפת העולם החרדית ניתן תוקף מוחלט לאמונות היהודיות המסורתיות והרבניות: התורה, בכתב ושבעל פה, ניתנה לבני ישראל מאת האלוהים על ידי משה; כל מה שכתוב בתורה הוא אמת אבסולוטית; את התורה ניתן לפרש רק על בסיס התורה שבעל-פה, כפי שהועברה על ידי חז"ל והפוסקים המקובלים לאורך הדורות במסגרת התלמוד ושאר הספרות הרבנית. האמונה בי"ג העיקרים של הרמב"ם מהווה אבן יסוד בהשקפת עולם זו. החינוך החרדי משקיע את מירב זמנו בלימוד התורה ומצוותיה בשאיפה להוציא בוגרים יראי שמים.

בתחום הכשרות, החרדים מקפידים להשתמש רק במוצרים המאושרים על ידי גופי השגחה המקובלים עליהם, המנפיקים תעודות השגחה "למהדרין" שבהם בדרך כלל יש הקפדה על החומרות של כל העדות, ושהפיקוח בהן נחשב להדוק יותר מזה של הרבנויות המקומיות או הרבנות הראשית. ביחס למצוות השמיטה, לדוגמה, הציבור החרדי-אשכנזי נמנע מלהשתמש בהיתר המכירה. גישה זו הביאה את החרדים לעימותים עם גורמים מתונים יותר, כמו בפולמוס השמיטה ובאירועים אחרים^[21].

טיש - התכנסות סביב שולחנו של האדמו"ר

ציות לגדולי הדור |

ערכים מורחבים – גדול הדור, אדמו"ר

בציבור החרדי מהווים "גדולי הדור" (או "גדולי ישראל"), שהם הרבנים והאדמו"רים הבולטים והמשפיעים ביותר, את הסמכות העליונה בכל הקשור לא רק בשאלות הלכתיות ספציפיות אלא גם בהתנהלות ציבורית שוטפת ואף ביחס להתנהלות הפרט. עקרון זה, שנטבע עם התגבשות החרדיות במזרח אירופה ובישראל, ידוע בשם "דעת תורה". אף על פי שהציבור החרדי מורכב ממאות קהילות נפרדות שלכל אחת מהן מנהיגות משל עצמה, כאשר עומדות על הפרק סוגיות חשובות, אמורים "גדולי הדור" להכריע בהן. כך "מועצת גדולי התורה" והמזוהים עמה קובעים למגזר החרדי-אשכנזי שלהם, "מועצת חכמי התורה" וראשיה מכריעים עבור הציבור החרדי-ספרדי בישראל, וגופים אחרים (דוגמת "התאחדות הרבנים" או בד"ץ העדה החרדית) מחליטים לקהלם. החרדים מקפידים על כך שפסיקות ההלכה וההכרעות הציבוריות יהיו על טהרת הרבנים החרדים, דהיינו מבלי להישען כלל על דעת רבנים שאינם מזוהים ככאלו. בכלל זה, נבחרים שלוחי הציבור החרדי בכנסת על ידי הרבנים העומדים בַראש מחנותיהם.

הסתגרות והתבדלות |

פשקווילים בירושלים, מאפיין בולט של הרחוב החרדי

החברה החרדית מאופיינת בהתבדלות מכוונת מהעולם החיצון, במטרה לשמר עצמה מפני חדירת ערכים שאינם מקובלים עליה. הקהילות החרדיות מסתגרות ומתבדלות באמצעות דיור נבדל, הקמת מערכות חינוך ייחודיות לקהילה והימנעות מצריכת תקשורת ותרבות שאינן חרדיות. הדבר מתבטא למשל בהתנגדות לצפייה בטלוויזיה. רבים בהנהגה החרדית מנסים למנוע חיבור של הבתים החרדים לאינטרנט וחשיפה, ולהיחשף לעיתונים שאינם חרדיים, אך בשונה מההצלחה בטלוויזיה, הרי שבנוגע לשימוש באינטרנט השפעת השוללים נמוכה יותר וכמחצית מהחרדים נוהגים לגלוש באינטרנט^[22], אם כי רבים מהם גולשים בעזרת תוכנות סינון כמו נתיב ורימון, חלקם אף מחזיקים שני טלפונים סלולרים, האחד ללא אנטרנט והשני עם. כתחליף, משתמשים החרדים באמצעי תקשורת מגזריים. כמו כן נעשה שימוש במודעות קיר (פשקווילים) וכרוזים על גבי מכוניות וכן בקווי נייעס כדי להעביר ידיעות ופרסומים.

מרבית החרדים נמנעים מהשתתפות באירועים כמו טקסים לאומיים או חגיגות יום העצמאות. חלקם, בעיקר חסידים, מדברים ביניהם בשפת היידיש, מהם מטעמים פרקטיים ומהם מתוך מטרת התבדלות. אלו גם מקפידים להפריד בין עברית מודרנית ללשון הקודש^[23]. מרבית החרדים נמנעים מלימוד מקצועות אקדמיים באוניברסיטאות ובמכללות כלליות. אלה מביניהם הלומדים במכללות עושים זאת בעיקר במכללות או בתת-מוסדות המיועדים לחרדים. ההתבדלות מתבטאת גם באיסור על בנות לשרת בשירות לאומי וכל שכן בצבא, ובאי-גיוס בני הישיבות לצה"ל על בסיס עקרון "תורתו אומנותו".

תעסוקה |

ערך מורחב – חברת הלומדים

העמדת לימוד התורה כממלא את מרבית תוכן חיי המעשה של הגברים נחשבת לסמל חרדי. מתוך יחס ערכי זה ללימוד התורה, ממעטים החרדים בלימודי חול במוסדות החרדיים המיועדים לגברים (להוציא לימודי חשבון בסיסי ודקדוק). בזרמים החרדיים השונים אין אחדות דעים בדבר האיזון הנכון בין תורה ועבודה. בעשורים האחרונים גברה ההשקפה כי לימוד התורה הוא תפקידו העיקרי של היהודי, אף במחיר חיי דחק. החרדים הדוגלים בהשקפה זו משתדלים (במידת האפשר) למלא את יומם בלימוד תורה, ורבים מהם אינם עוסקים במשלח יד כלשהו, כאשר בדרך כלל נשותיהם עובדות ומפרנסות את הבית. בחברה החרדית בישראל, ובמיוחד בציבור הליטאי, מקובל שהגבר החרדי לומד בכולל ואינו עובד במרבית חייו, והאישה נושאת בעול פרנסת המשפחה באמצעות עבודה בביתה ומחוצה לו. נכון ל-2009, היו בישראל 61% מהנשים החרדיות עובדות לעומת 52% בלבד מהגברים החרדיים^[24]. תופעות אלו של בעל לומד ואשה עובדת נפוצות יותר בציבור הליטאי. בציבור החסידי והספרדי ישנו מספר גדול יותר של גברים העובדים לפרנסתם.

בחברה החרדית שמוצאה מאירופה, הנוהג המקובל עד שנות ה-50 של המאה ה-20 היה שרוב הנערים לומדים מקצוע שיפרנס אותם, רק בראשית שנות ה-50 החל התהליך של יצירת "חברת לומדים" לצבור תאוצה בכל החברה החרדית, תחת הנהגתו של החזון איש^[25]. ההשקפה המעדיפה באופן מובהק את לימוד התורה על פני העבודה, התחזקה בעיקר בארץ, לאחר השואה, מתוך תפיסה שלאחר חורבן עולם התורה באירופה יש לשקם אותו אף במחיר הפרת האיזון בין תורה לעבודה. בעבר, רוב החרדים ואפילו רבנים חשובים עסקו לפרנסתם בעסקים קטנים, כגון קמעונאות ומסחר. התמיכה הסוציאלית ממשלתית לישיבות ולכוללים תרמה רבות להתחזקות מגמה זו. לעומת החרדים החיים במדינת ישראל, החרדים החיים בחוץ לארץ נוטים יותר להשתתף בשוק העבודה^[26].

בסוף שנות ה-90 החלו להישמע יותר ויותר קולות בתוך המגזר החרדי שקראו ליציאה לעבודה וללימוד מקצועות מודרניים. הדבר נבע בעיקר ממצוקה כלכלית גוברת והולכת, ומהקושי לקיים את עולם התורה שהגיע לממדים גדולים. בעקבות זאת נפתחו מכללות ללימוד מקצועות כעריכת דין, ראיית חשבון, ניהול עסקים, אדריכלות, מחשבים ועוד, שנועדו לבני המגזר החרדי ומותאמים לאורח חייהם^[27].

על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2013 מעט מעל מחצית הגברים החרדים (56%) היו מועסקים (בהשוואה ל־90% בציבור הגברים היהודי שאינו-חרדי)^[28].

תעסוקת הנשים |

בחברות שמרניות ומסורתיות שיעור תעסוקת הנשים בדרך כלל נמוך בהרבה משיעור תעסוקת הגברים, זאת בין היתר בשל הציפייה השמרנית מהאישה שתתמקד בניהול משק הבית ובגידול הילדים, וכן הגבלות על מרחב פעילותה של האישה מטעמי צניעות^[29]. לעומת זאת, על פי נתוני הלמ"ס, שיעור התעסוקה של נשים חרדיות בישראל ב-2013 היה גבוה באופן משמעותי משיעור התעסוקה של גברים חרדים (70% מול 56%), זאת בשל מנגנון "חברת הלומדים" שלפיו הגברים מקדישים את חייהם ללימוד תורה והנשים הופכות להיות במקרים רבים המפרנסות העיקריות של המשפחה.

השכלתן של רוב הנשים החרדיות מבוססת על תעודות שהן מקבלות בתום לימודיהן בסמינר בשנים י"ג-י"ד, והן בעיקר תעודות הוראה, תעודות הכשרה מקצועית והנדסאיות. רוב בוגרות התיכונים החרדים אינן בעלות תעודת בגרות. במרץ 2012 הודיע גדעון סער, שר החינוך, כי מבחני החוץ הנהוגים במוסדות אלה יוכרו כ-11 יחידות בגרות. בתארים מסוימים מזכים מוסדות אקדמאים את בעלי תעודות ההכשרה במספר מסוים של נקודות זכות. על מנת להשלים תואר אקדמי צריכות בוגרות הסמינרים להשלים בגרויות ולהתחיל את לימודיה המקצועיים מההתחלה (בעלות תעודת הנדסאי מקבלות נקודות זכות תמורת התעודה שלהן). גם גיל החתונה המוקדם בקרב נשים חרדיות מקשה עליהן להשלים לתואר. על פי נתונים של הלמ"ס לשנת 2008, רק ל–17.6% מהנשים החרדיות יש תואר אקדמי, לעומת 39% במגזר החילוני^[30]. מחקר של מוסד נאמן מצא כי הנשים שהשתלבו באקדמיה מאופיינות בגיל מבוגר יותר ובמספר ילדים נמוך יותר מהממוצע בציבור החרדי^[31].

תחום הלימוד הנפוץ ביותר לנשים חרדיות בישראל הוא הוראה בבתי ספר ובגני ילדים של הקהילה החרדית. בתחילת שנות ה-2000, בשל היעדר משרות הוראה לכל הבוגרות, נוספו תחומי עבודה חדשים בהם עוסקות הנשים החרדיות, כמו תכנות מחשבים, הנהלת חשבונות, ייעוץ מס, גרפיקה, ריפוי בעיסוק, קלינאות תקשורת, אדריכלות, עיצוב פנים, עבודה סוציאלית, טלמרקטינג, ומזכירות. דוגמה לכך ניתן לראות במודיעין עילית שבו הוקם מתחם תעסוקתי המיועד לנשים חרדיות בלבד ובו חברות היי-טק שונות^[32].

נשים חרדיות מתאפיינות בשיעור גבוה של תעסוקה בתחום החינוך. בשנת 2011 כ-35% מהנשים החרדיות העובדות עסקו בחינוך, לעומת כ־17% משאר הנשים היהודיות. הן עובדות גם בהיקף משרה נמוך: רק 10% מהנשים החרדיות עובדות 43 שעות שבועיות או יותר (לעומת כשליש בקרב שאר היהודיות), ו-46.6% מקבלות שכר מתחת לשכר המינימום. הדבר נובע ככל הנראה מהמספר רב של ילדים ומכך שהלימודים בכולל מסתיימים בדרך כלל בשעה שבע בערב, ורוב עול משק הבית מוטל על האישה. כתוצאה כך היא מתקשה לעמוד בעבודה במשרה מלאה לצד גידול הילדים. גם נשים חרדיות המועסקות במקצועות הנחשבים כרווחיים, הן מרוויחות פחות. בתחום ההייטק דווחו פערים בגובה המשכורת שהגיעו ל-30%, בביצוע עבודה זהה. גם בתחום זה, חרדיות רבות מעדיפות בתנאים נוחים לאם עובדת, גם על חשבון פוטנציאל השתכרות וקידום נמוך^[33]

לצד תרומתן המכרעת של הנשים החרדיות לקיום חברת הלומדים, יציאת האישה החרדית לעבודה והשכלתה גרמו בפועל לשינוי מבנה המשפחה השמרנית. כעת, כשהגבר עסוק רוב יומו בלימוד תורה, הפכה האישה למשכילה יותר ולמפרנסת העיקרית. בעבר, למדו כל בנות הסמינרים של בית יעקב חינוך. בעקבות רוויה בתחום זה הוכנסו מקצועות אחרים. כגון אדריכלות, עיצוב פנים, היי-טק, ראיית חשבון, ייעוץ מס, וכדומה. שינויים אלו והאיום על מבנה המשפחה המסורתי היו לצנינים בעיני חלק מהרבנים. בכנס שנערך ב-2015 עבור מנהלי סמינרים, יצאו רבנים בהוראה כי המוסדות החרדים לא יכירו בתארים אקדמאיים. הרב נתן זוכובסקי, ראש ישיבת גאון יעקב, אמר: "איך הוא (הבעל) יכול להיות בעל דעה כשהיא מביאה את הדברים הגדולים (המשכורת). אם היא מתחילה להביא משכורות גבוהות ומוגזמות בגלל המכללות שהיא למדה ובגלל ההשתלמויות שיש לה - זה סכנה לכל מבנה הבית". הרב דוד כהן, ראש ישיבת חברון, אמר כי אישה שמפתחת קריירה "זה הרס גדול", מאחר שהיא עלולה לזלזל בבעלה, שמקדיש את חייו ללימוד התורה^[34].

על פי נתוני הלמ"ס בשנת 2016 היו כ-70% מהנשים החרדיות בישראל מועסקות, בהשוואה ל־80% בציבור הנשים היהודי שאינו-חרדי^[35].

מבנה המשפחה, צניעות והפרדה מגדרית |

אחד מהערכים המרכזיים בחברה החרדית הוא הצניעות, אשר לרוב מתייחסת ליחסי גברים ונשים, תוך מטרה למנוע יחסים אפשריים האסורים על פי ההלכה. החברה החרדית שומרת על הפרדה מגדרית מחמירה, הכוללת הימנעות מיחסים חברתיים בין גברים ונשים שאינם בני זוג או משפחה. התפיסה החרדית גורסת כי "אין אפוטרופוס לעריות", כלומר: בתחום היחסים שבין גברים ונשים מוטב לנקוט בגישה מחמירה יותר מאשר להגיע לידי ניסיון. הפרדה מגדרית מוחלטת קיימת במוסדות החינוך החל מגיל הגן, בדרך כלל מגיל 3. הפרדה זו נשמרת גם באירועים על ידי מחיצות המפרידות בין הגברים לנשים, וביתר שאת בבתי הכנסת. ניסיונות מצד גורמים מסחריים לערוך מופעים המיועדים לקהל החרדי, כאשר באולם עצמו נשמרת הפרדה מגדרית, נאסרו על ידי רובם המכריע של הרבנים בישראל ובחו"ל, מחשש שסביב האולם תיווצר התגודדות שתיצור התחככות חברתית בין צעירים וצעירות. כך גם נדיר שנשים ירצו או יופיעו לפני גברים.

החרדים מקפידים על לבוש צנוע, במיוחד בקרב הנשים. הפרשנות החרדית רואה את מקומה של האישה קודם כל בבית ובחינוך הילדים, וזאת לעיתים קרובות בהסתמכות על הפסוק "כה תאמר לבית יעקב" כשרש"י מפרש במקום: "בית יעקב: אלו הנשים" (שמות יט, ג) גישה רווחת בחברה החרדית היא שעבודת הנשים מחוץ לבית היא אילוץ כלכלי ולא תופעה חיובית כשלעצמה. פעמים רבות מסתמכים על הפסוק "כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה"^[36]. נשים בחברה החרדית לא נושאות בתפקידים ציבוריים כמו בפוליטיקה ותפקידי ניהול ציבוריים, למעט במוסדות חינוך לבנות. מרביתן נמנעות מללמוד נהיגה^[37] בשל גדרי צניעות, תמונות של נשים לא מוצגות בציבור וברוב אמצעי התקשורת החרדים. זוגות נשואים נמנעים מלהפגין חיבה בפומבי בנוכחות אנשים זרים. עובדה זו נכונה במיוחד בקרב הציבור החסידי. חסידות גור נחשבת למחמירה ביותר בכך, ולפי תקנותיה בעל ואישה אינם אמורים להיראות כזוג בציבור והם נמנעים מללכת יחד ברחוב^[38].

בארצות הברית קיימת מזה שנים רבות הפרדה וולנטרית בין גברים לנשים, בקווי תחבורה ציבורית המופעלים בין הריכוזים החרדיים השונים במדינת ניו יורק, כגון הקווים בין בורו פארק לויליאמסבורג והקווים בין ברוקלין ומנהטן, למונסי, קריית יואל, ולייקווד-ניו ג'רזי^{[דרוש מקור]}. בשנות ה-90 ובראשית המאה ה-21 התחזקה מגמה זו גם בישראל, כך למשל ארגנו חלקים במגזר החרדי הפרדה בין נשים לגברים בחלק מהאוטובוסים בתחבורה הציבורית והם מכונים קווי מהדרין. בג"ץ אסר על הפעלת קווי מהדרין, שבהם חלה בעבר הפרדה בכפייה, אך התיר להמשיך בנוהג של פתיחת הדלת האחורית באוטובוס כדי להמשיך לאפשר הפרדה מרצון למעוניינים בכך. בעיירה החרדית ניו סקוור שבמדינת ניו-יורק, קיימת הפרדה גם ברחובות וצדי הרחוב מסומנים במדרכות מיוחדות לנשים ומדרכות מיוחדות לגברים. בשבתות וחגי ישראל קיימת הפרדה זהה ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות ויז'ניץ בקרית ויז'ניץ שבבני ברק וכן ברחובות הסמוכים לבית הכנסת המרכזי של חסידות סאטמר בקרית יואל שבניו-יורק.

משפחות מרובות ילדים |

ממוצע הריבוי הטבעי באוכלוסייה החרדית גבוה יחסית לשאר האוכלוסייה, מתוך תפיסה אידאולוגית דתית הרואה בהבאת ילדים לעולם מצווה חשובה ("פרו ורבו"). על פי נתוני הלמ"ס ממוצע הילודה לאישה חרדית ב-2009 עומד על כ-6.5 לידות, ירידה משיא של 7.6 ילדים שנרשם בין השנים 2003-2005^[39]. משפחות מרובות ילדים עם מספר ילדים דו ספרתי אינן נדירות. השימוש באמצעים למניעת הריון נפוץ פחות וכרוך לרוב בהיתר של מורה הוראה (כגון במקרים של סיכון בריאותי, או קשיים נפשיים).

תוחלת החיים |

על פי נתונים משנת 2016, תוחלת החיים בריכוזים חרדיים בישראל (בני ברק, ירושלים ובית שמש) ארוכה בכשלוש שנים מאשר באזורים בהם מתגוררת אוכלוסייה בעלת רמה סוציו-אקונומית דומה^[40].

לבוש חרדי |

ערך מורחב – לבוש חרדי

רוב החרדים אימצו ביגוד אירופי מודרני: חליפות קצרות, חולצות לבנות מכופתרות, כובעים ומכנס רגיל. אף כי ישנה הקפדה על לבוש בשחור ולבן ומראה שמרני יחסית, המזכיר את המחצית הראשונה של המאה ה-20 (לצד פריטים הנדרשים הלכתית כמו כיפות וכיסוי ראש לנשים). כך, לדוגמה, הסבא מסלובודקה הקפיד שבחורי ישיבתו יאמצו את אופנות הסטודנטים הגויים כדי לשוות להם מראה מכובד.

חלק, בעיקר אצל החסידים, משמרים את הלבוש היהודי-אשכנזי כפי שנהגו באירופה שנים רבות, עם פריטים כמו מעיל עליון ארוך לגברים. בקרב החסידויות, הביגוד הוא מושא לתשומת לב רבה ומשקף את מנהגיהן ומקורותיהן הגאוגרפיים. פריטים מסוימים (כמו מכנסיים התחובים לתוך הגרביים בקרב אנשי חסידות גור) מעידים על השתייכותם של הנושאים אותן.

נשים נשואות מקפידות על כיסוי ראש. בקרב ליטאים וכן חסידויות כמו חב"ד, גור ועוד, מקובל לחבוש פאה נכרית ללא כיסוי נוסף. בחלק מהחוגים האחרים, בעיקר חסידיים, חובשות נשים מטפחת או כובע, לרוב מעל פאה. בחלק מהקהילות, בעיקר חסידויות הונגריות, מגלחות הנשים את שיער ראשן אחר החתונה. בקרב חרדים ספרדים הולכות נשים רבות עם מטפחת או כובע, בהתאם לפסיקתו של הרב עובדיה יוסף, אך ישנן גם נשים החובשות פאה בהתאם לפסק ההלכה של הרב שלום משאש ורבנים אחרים.

ארגוני התנדבות וגמ"חים |

בתחילת כל ספר טלפונים חרדי מופיעה רשימת גמ"חים

המגזר החרדי הוא העני ביותר במדינת ישראל^[41], ויש בו הסתמכות רבה על ארגוני צדקה וגמ"חים.
ריבוי הארגונים ההתנדבותיים הוא מאפיין בולט בתרבות החרדית, והם מהווים מעין "ביטוח לאומי" פנימי של החברה החרדית, ומקלים על העוני ועל תנאי המחיה של המגזר. שיעור המתנדבים בחברה החרדית גבוה מאשר כלל האוכלוסייה. בשנת 2009, דיווחו 46% מכלל הציבור החרדי על עצמם כעוסקים בפעילות התנדבותית. מתוכם 25% מתנדבים במסגרת ארגון, 57% מתנדבים באופן פרטי ו-16% בשתי הדרכים יחד. חצי מכלל המתנדבים מתנדבים יותר מ-10 שעות בחודש^[24].

כמה מהארגונים ההומניטריים שנוסדו בחברה החרדית מעניקים עזרה לכלל הציבור בישראל. מפורסמים במיוחד הארגונים זק"א, "הצלה", "יד שרה", "עזרה למרפא" ו"עזר מציון".

על פי מחקר של ד"ר ניקול דהאן המתבסס על פרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה משנים 2005–2006, האוכלוסייה החרדית מרבה לעסוק בפעילות התנדבותית בהשוואה לשאר האוכלוסייה. הממצאים של שנת 2003 הצביעו על אחוז התנדבות של 33 בקרב חרדיים, לעומת 24.5 דתיים, 16.2 מסורתיים-דתיים; 13.5 מסורתיים לא כל כך דתיים; 15.9 לא דתיים- חילוניים^[42]

יחס לציונות ולמדינת ישראל |

חבר הכנסת יעקב ליצמן, איש חסידות גור מיהדות התורה, בכנס OECD השנתי השני

ערך מורחב – יחס החרדים לציונות

חלק ניכר מראשי היהדות החרדית התנגדו לציונות מראשיתה, בשל חששם מהתפישה החילונית שעליה התבססו מנהיגי הציונות. רבים סברו כי הקמת מדינה מהווה התגרות ומרידה באומות העולם, וחלק כי היא נחשבת גם לדחיקת הקץ (ניסיון להביא את הגאולה באמצעות פעולה אנושית). ממשיכי הקו הזה, כמו חסידויות סאטמר והעדה החרדית, מתנגדים עד היום לקיום מדינת ישראל. חוגים חרדיים רבים התנגדו להקמת מדינה בעלת צביון חילוני בטענה שיש בכך משום חילול השם ומחשש להשפעה רעה על כלל הציבור היהודי. עם זאת, לאחר קום המדינה מיתנה אגודת ישראל את השקפתה והיא פועלת להשגת מטרותיה מתוך המערכת הפוליטית של מדינת ישראל. נציג מטעמה, הרב יצחק מאיר לוין, חתם על מגילת העצמאות וכיהן כשר הסעד בממשלה. פועלי אגודת ישראל (פא"י) נחשבה מתונה יותר ואנשיה השתתפו באופן פעיל בבניין הארץ, בהקמת יישובים וקיבוצים, ואף בשירות צבאי מקוצר.

מצב החרדים בישראל השתנה מהותית מאז "המהפך" בשנת 1977 ועליית הליכוד לשלטון, בהנהגת מנחם בגין. בגין הרבה ברטוריקה דתית, צירף את אגודת ישראל לממשלתו והגדיל את התקציבים שהופנו לחרדים. קצבת הבטחת הכנסה ניתנה גם לאברכים שלא מיצו כושר עבודה. בנוסף, שיטת קצבאות הילדים השתנתה ב-1975 על ידי ועדת בן-שחר ואלו ניתנו גם לאנשים לא-עובדים. שינוי מהותי בפניה של החברה החרדית בישראל התרחש כאשר ב-1982, בתמיכתו של מנהיג הפלג הליטאי הרב אלעזר מנחם מן שך, הוקמה מפלגת ש"ס החרדית-ספרדית, שחלק ניכר מכוחה בא מחוץ למחנה החרדי, מהציבור המסורתי-מזרחי. השנים שבאו אחר כך מתאפיינים בקרע הולך ומעמיק בין חרדים לבין חילונים. עקב הגידול באוכלוסייה החרדית ובהשפעתה הפוליטית. בנוסף לנושאי הדת והמדינה השנויים תדיר במחלוקת – כגון נישואים אזרחיים, גיור, שמירת השבת במרחב הציבורי, מכירת בשר חזיר וכדומה – עולים גם נושא התקציבים המיוחדים לחרדים ונושא גיוס בני הישיבות לשירות צבאי או לאומי שוב ושוב על הפרק.

בישראל מרבים חרדים מהפלגים הקיצוניים (כגון העדה החרדית), לצאת ולהפגין נגד מה שנתפס בעיניהם כחילול קדשי הדת, כמו למשל חילולי שבת וחילול קברים. סיעת מפלגת בני תורה החדשה, שסירבה לקבל את מרות הרב שטיינמן, מפגינה פעמים רבות על רקע מעצר של אנשיה, המסרבים להתייצב בלשכות הגיוס לצורך דחיית שירותם. אירועי הפרת סדר ציבורי נדירים יותר בעולם, ומוגבלים לרוב לעימותים בין פלגים חרדיים. חסידי סאטמר ונטורי קרתא מקיימים מחאות נגד פוליטיקאים ישראלים המבקרים בחו"ל או נגד נציגויות ישראל.

יחס לשירות הצבאי |

ערכים מורחבים – תורתו אומנותו, גיוס בני ישיבות

מכתבו של דוד בן-גוריון לרמטכ"ל. 2 בינואר 1951

בישראל, רובם הגדול של הגברים החרדים אינם מתגייסים לצה"ל, כחלק מהסדר "תורתו אומנותו". אי גיוס תלמידי הישיבות החל לאחר הסדר זמני שנהג במהלך מלחמת העצמאות. לאחר קום המדינה אפשר דוד בן-גוריון את דחיית הגיוס לתלמידי ישיבות, שהיו אז מיעוט מבוטל מבני גיל הגיוס. את ההימנעות מהשירות הצבאי מנמקים חרדים במספר נימוקים, בהם האתגרים ההלכתיים בסביבה הצבאית (כגון כשרות וצניעות), הצורך בהמשך לימוד התורה, וראיית בני הישיבות כמעין "חיל רוחני" שהוא המגן על עם ישראל מאויביו. הליטאים מתנגדים לגיוס גם בגיל מבוגר יותר, מתוך תפיסה שלפיה מי שיכול, עליו להקדיש את מרצו ללימוד תורה. הימנעותם של החרדים מגיוס לצה"ל עוררה לא-פעם פולמוס וביקורת בציבור הרחב וניסיונות לשינויי חקיקה (כגון חוק טל).

בסוף שנות ה-90, עם הגידול במספר החרדים הצעירים בכל מחזור גיוס, החל צה"ל לפתח מסגרות צבאיות המותאמות לחרדים, במטרה להגדיל את היקף המתגייסים. הראשונה שבהן היה הנח"ל החרדי, שבהמשך נהפך לגדוד חי"ר בשם "נצח יהודה" בחטיבת כפיר. נוסף עליו הוקמו מסגרות שח"ר (שירות חרדים) המותאמות לקליטת צעירים חרדים לשירות מקצועי בחיל האוויר, חיל הים, חיל המודיעין ופיקוד העורף. במחצית 2011 נפתחה מסגרת שח"ר-שח"מ גם באגף התנועה של משטרת ישראל. במסגרות אלו אין בנות, האוכל המוגש בהן כשר למהדרין וישנה התחשבות רבה בצרכים הדתיים השונים, כגון זמני התפילה ושמירת שבת. מחזורי הגיוס גדלים והולכים^[43]. בשנת 2010 עלה שיעור המתגייסים ב-25%, ומספר המתגייסים למסגרות שח"ר עבר את מספר המתגייסים לנח"ל החרדי^[44]. בסך הכל בשנת 2010 שירתו כ-2,500 חיילי סדיר במסלולים הייחודיים לחרדים. במקביל, כ-62,500 מהגברים בגיל הכשירות לשירות צבאי ממשיכים לדחות את מועד שירותם משנה לשנה לפי סעיף "תורתו אומנותו".

חינוך חרדי |

הלימודים במוסדות החרדיים מתמקדים בעיקר בחינוך לשמירת המצוות ו"רוח התורה", כאשר מטרת החינוך לבנים היא יצירת "תלמיד חכם וירא שמים המקפיד על שמירת המצוות קלה כחמורה וקובע עתים לתורה". רוב שעות הלימוד מוקדשות ללימוד תורה. במסגרת תפיסה זו הוקמו מוסדות מיוחדים שאינם מסונפים למערכת החינוך הממלכתית הכללית כמו "החינוך העצמאי", "אל המעין" ועוד. רוב תלמודי התורה ("חדרים") הם מוסדות פטור שבהם לומדים ברוב שעות היום לימודי קודש בלבד^[45].

תוכניות הלימודים בתלמודי התורה ובישיבות נקבעות באופן עצמאי על ידי הצוות החינוכי של המוסד בהתאם לזרם שאליו הוא משתייך. בבתי הספר היסודיים במגזר החרדי לומדים גם "לימודי חול", בעניין זה יש הבדל בין תלמודי תורה בהם מסתפקים בלימודי חול מינימליים (רמה קלה של לשון עברית, אלגברה בסיסית, ולעיתים גם מעט גאוגרפיה ותולדות עם ישראל), לבין בתי ספר של החינוך העצמאי שבהם יש מסגרת רחבה יותר של לימודי חול.

מסלול הלימודים החרדי לבנים הוא: תלמוד תורה (גיל 3–13), ישיבה קטנה (גיל 14–17), ישיבה גדולה (גיל 17 ועד לנישואים). על פי הסדר דחיית הגיוס של תורתו אומנותו, זכאים הלומדים בישיבה גדולה לדחיית גיוס. אחרי סיום הלימודים בישיבה נרשמים הרבה מהנשואים ("אברכים") לכוללים, שמעמדם זהה לישיבות לעניין דחיית הגיוס. חלק משמעותי מהאברכים ממשיכים בלימודים התורניים עד זקנה, אך ישנם אברכים המסיימים את הכוללים, מתגייסים לשירות (לרוב מקוצר) בצה"ל ולאחריו משתלבים בשוק העבודה.

בבתי הספר לבנות מלמדים את כל מקצועות החול, אך ברוב התיכונים החרדים הבנות ניגשות למבחן חוץ, ולא לבגרויות, שבהן הרמה במתמטיקה ובאנגלית נמוכה מהמקובל בבגרויות. בנושא זה קיימת מגמה של שינוי. במרבית הסמינרים ממשיכות התלמידות ללימודי י"ג-י"ד, במהלכן הן לומדות לימודי תעודה במקצועות כמו הוראה, הנדסת תוכנה או ראיית חשבון.

חדר במאה שערים

שיעור הילודה הגבוה במגזר החרדי משפיע ישירות על הגידול בשיעור התלמידים במוסדות החרדים, על-פי תחזיות הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בשנת 2012 שיעורם של התלמידים במגזר החרדי בישראל היה 22.4% מכלל התלמידים בחינוך היסודי ו-30.9% מכלל התלמידים בחינוך היסודי במגזר היהודי.

נכון ל-2007, היחס בין מספר המפקחים למספר המוסדות המפוקחים קטן בהרבה מהיחס המקביל במוסדות החינוך הרשמיים (למשל, מפקחת אחת ליותר מ-1,000 גני-ילדים ומפקחת אחת לכ-130 בתי-ספר יסודיים לבנות)^[46].

תלמודי תורה |

ערך מורחב – תלמוד תורה

עקב השאיפה של החברה החרדית להשקעה מקסימלית בלימוד התורה והרצון בניתוק מוחלט מהחינוך הממלכתי המונהג בבתי הספר הממלכתיים, הקימו החרדים מוסדות חינוך פרטיים, הנקראים "תלמודי תורה" או "חדר" המיועדים לגיל 3 עד 13. שיטת הלימוד המונהגת במוסדות אלה מתאפיינת בשימת דגש על לימודי קודש הכוללים בעיקר לימוד גמרא ומיעוט מקצועות חול. ברוב תלמודי התורה הלימודים נמשכים עד שעות הערב. ילדים מגיל 8 ומעלה מסיימים, לרוב, בשעה שלוש, כשבכיתות הגבוהות הלימודים מסתיימים בשש. ילדים רבים הולכים לאחר גמר יום הלימודים ל"מתמידים" - מסגרת לימודים חיצונית המיועדת לחזרה על לימודי הקודש שלא במסגרת בתי הספר. בתלמודי תורה של החינוך העצמאי (כיתות א'-ח') מלמדים בתוכנית לימודים דומה לזו של הבנות בבתי הספר של החינוך העצמאי.

עצרת תפילה של תלמידות סמינרי בית יעקב בכותל המערבי.

בית יעקב |

ערכים מורחבים – בית יעקב, סמינר בית יעקב

כמו אצל הבנים, גם אצל הבנות היה הצורך בהקמת רשת חינוך לבנות שתהווה יחידה נפרדת מהחינוך הממלכתי. בין היתר כדי לחנך את הבנות לצניעות, וכדי לפקח על הלימודים הכלליים שיתאימו לרוח ההלכה. כדי לענות על דרישות אלו, הוקמה בקרקוב שבפולין במחצית הראשונה של המאה ה-20, ביוזמת שרה שנירר, רשת 'בית יעקב' לחינוך בנות, שהתפתחה במהירות ומונה (נכון ל-2018) מאות בתי ספר לבנות ברחבי העולם. בישראל, חלק מתלמודי התורה של רשת החינוך העצמאי מכונים "בית יעקב לבנים".

ישיבות קטנות וגדולות |

ערך מורחב – ישיבה

בישיבות החרדיות לימוד התלמוד בעיון ובבקיאות תופס את רוב סדר היום

לאורך הדורות הישיבות היוו את המרכז הרוחני והקהילתי של היהודים בגולה. לאחר השואה, בה נחרבו רבות מהישיבות, הוקמו ישיבות מחדש בארץ ישראל, ורבים מהם נקראו בשמות הישיבות כפעם^[47]. בישיבות התלמידים משקיעים את כל יומם בלימודי קודש. הישיבות מתחלקות לשתי קטגוריות: "ישיבות קטנות", בהן לומדים נערים בגילאים 13–17, ו"ישיבות גדולות", החל מגיל 16 או 17. לאחר החתונה, רבים מהתלמידים עוברים ללמוד ב"כולל אברכים" שלעיתים צמוד לישיבה הגדולה.

יום הלימודים בישיבה מתחיל מיד אחרי תפילת השחרית וארוחת הבוקר ומסתיים בישיבות גדולות בסביבות אחת עשרה בלילה. הלימוד מתקיים במשך כתשע שעות ביום. בישיבות גדולות ובחלק מהישיבות הקטנות יש פנימיה המשרתת את מי שלומד רחוק מהבית.

כוללים |

ערך מורחב – כולל אברכים

כולל הוא מוסד שנועד למסד את לימוד האברכים. האברכים הרשומים בכולל מתחייבים לעמוד בסדרי הלימוד המקובלים בו. ישנם מגוון כוללים עם סדרי לימוד שונים. האברכים מקבלים מלגה שסכומה במדינת ישראל נע בדרך כלל בין 800 ל-2500 שקלים (נכון לשנת 2017). מקור המלגה הוא מתקציב משרד הדתות (כ-750 שקלים לאברך) ומתרומות^[48].

על פי מנחם פרידמן^[49] חברת הלומדים התאפשרה על רקע חברת הרווחה המערבית המודרנית, המאפשרת למיעוט לקבל הבטחת הכנסה מינימלית המובטחת לכלל תושבי המדינה, ללא תלות בניצול כושר ההתפרנסות.

על פי נתוני ועדת פלסנר, היו ב-2012 בישראל 67 אלף אברכים חרדים. 45% מהם בני פחות מ-30. 32% הם בני 30–40 ו-23% (15 אלף) בני למעלה מגיל 40^[50].

פלגים עיקריים בציבור החרדי |

ליטאים |

ערך מורחב – ליטאים (זרם)

הזרם ה"ליטאי" התפתח מתוך ההתנגדות לחסידות. כשרבי חיים מוולוז'ין, תלמיד הגר"א, הקים ב-1802 את ישיבת וולוז'ין, הישיבה המודרנית הראשונה, הוא ייסד את מגדיר הזהות הליטאי: "עולם הישיבות". בקרב הזרם הליטאי התפתחה תנועת המוסר מייסודו של רבי ישראל מסלנט, הממוקדת בתיקון המידות, לצד הלמדנות. גישת החיים הליטאית מעודדת לימוד תורה במסירות, גם מתוך עוני, ואת האידיאל של "בן ישיבה". הלימוד בישיבות ובכוללים נסוב בעיקר על התלמוד הבבלי ופרשניו. התנ"ך כשלעצמו וכן קבלה או פילוסופיה יהודית כמעט שאינם נלמדים.

בקרב הליטאים יש כמה פלגים שהחלוקה ביניהם אינה חדה, והם מונהגים על ידי ה"גדולים" - מנהיגיו הרוחניים של המגזר. לאחר פטירת הרב יוסף שלום אלישיב התפצל ציבור זה. רובו קיבל את הנהגתו הרוחנית של הרב אהרן יהודה לייב שטינמן ולאחר פטירתו הרב חיים קנייבסקי והרב גרשון אדלשטיין. פלג מיעוט מחמיר יותר מבחינה אידאולוגית קיבל עליו את הנהגת הרב שמואל אוירבך^[51], לאחר פטירתו מנהיגה את הפלג הירושלמי מועצת גדולי עולם התורה שהקים.

חסידים |

ערך מורחב – תנועת החסידות

אדמו"רים מחסידויות שונות יושבים יחד בטיש

זרם רחב נוסף הוא החסידי, הנחשב לזרם הגדול ביותר, אך הוא מתפלג לפלגים שונים. לכל אחת מן הקהילות החסידיות מנהיג - "אדמו"ר" (אדוננו מורנו ורבנו), תפקיד העובר לרוב ב"שושלות" משפחתיות קבועות של רבנים, שיטה שפחות אופיינית לחרדים הליטאים. קהילות חסידיות רבות מנהלות מוסדות חינוך וצדקה עצמאיים. בין החסידויות הגדולות והבולטות ניתן למנות את חסידות גור, ויז'ניץ, סאטמר ובעלז. בדרך כלל נישאים בני החסידויות הגדולות לבנות אותה חסידות. שמות החסידויות הם בדרך כלל שמות של עיירות באירופה בהן היה גר בעבר אדמו"ר החסידות (או אחד מקודמיו) ושם היה מרכז פעילותה העיקרי.

חסידות גדולה נוספת היא חסידות חב"ד, שפחות מסתגרת מחסידויות אחרות ונחשבת בעיני רבים כזרם נפרד ולא כחלק מהזרם הכלל-חסידי. שלא כרוב החסידיות הדוגלות במגורים בשכונות חרדיות, חסידי חב"ד פזורים בכל רחבי הארץ והעולם, מרבים בפעילות הסברתית להנחלת ערכי יהדות לכלל האוכלוסייה היהודית בישראל ובעולם, ומפעילים לצורך כך בתי חב"ד.

גם ברסלב נחשבת לחסידות ייחודית בהשקפתה ובמגוון הרחב של חסידיה. רבים מחסידי ברסלב הם חוזרים בתשובה וחלקם נמנים עם אנשי הציונות הדתית.

ספרדים |

ערך מורחב – חרדים ספרדים

ניצניו של הזרם החרדי-ספרדי הופיעו החל מהמחצית הראשונה של המאה ה-20, במספר יוזמות מקומיות של רבנים ספרדים, אולם הוא התפתח לזרם של ממש רק בישראל לאחר קום המדינה^[52]. בישראל כמה פלגים של חרדים ספרדים, בני עדות המזרח. הפלג הגדול ביותר, מהווה את המשך דרכן של הישיבות הספרדיות הוותיקות של היישוב הישן בירושלים, ובראשן ישיבת פורת יוסף. בראשית שנות ה-80 החלו אנשי קבוצה זו לפתח לעצמם תשתית פוליטית על רקע תלונתם אודות אפליה פנים-חרדית, המתבטאת למשל ב"מכסות" מקסימום למספר התלמידים החרדים הספרדים במוסדות חינוך חרדים אשכנזיים. תחושת קיפוח זו הייתה מהסיבות העיקריות להקמת המסגרת החינוכית החרדית המזרחית הנפרדת של תנועת ש"ס, בראשותו של הרב עובדיה יוסף ושל מפעלי החינוך הגדולים שלה "מעיין החינוך התורני" ו"אל המעיין". פלג נוסף, המכונה "מרביצי תורה ספרדים", הוא בעל זיקה גדולה לליטאים.
אחד הפלגים הקטנים הוא העדה החרדית הספרדית שנוסדה על ידי הרב יעקב מוצפי, ושקרובה בדעותיה לעדה החרדית ולנטורי קרתא. אנשיה אינם משתתפים בבחירות לכנסת ומערכות החינוך שלהם אינן לוקחות תקציבים ממשלתיים. לעדה החרדית הספרדית בית-דין משלה, בה מכהן כאב"ד הרב אהרן עזריאל רחמים.

העדה החרדית ונטורי קרתא |

חסידים ירושלמים מהעדה החרדית לבושים בלבוש ירושלמי

גרפיטי הקורא להחרמת הבחירות, בני ברק

ערכים מורחבים – העדה החרדית, נטורי קרתא

"העדה החרדית" הוקמה עם הקמת הרבנות הראשית על ידי הרב יוסף חיים זוננפלד, כסניף הירושלמי של אגודת ישראל. בשנת תש"ד (1944) היא עזבה את אגודת ישראל. רוב המשתייכים אליה הם צאצאי בני היישוב הישן. אנשי העדה החרדית מתייחדים בהתנגדותם החריפה לציונות ולמדינת ישראל. רובם נמנים עם חסידות סאטמר, חסידות תולדות אהרן, חסידות תולדות אברהם יצחק, חסידות דושינסקי, קהל חסידי ירושלים (פורשי חסידות קרלין סטולין), משכנות הרועים, פלג "השול" בחסידות ברסלב וה"פרושים". בני העדה החרדית מסרבים לקבל תקציבי חינוך מהמדינה, וחלק מהם אף מסרב לקבל את קצבאות המוסד לביטוח לאומי. הם אינם משתתפים בבחירות ויש בהם שגם משתדלים להימנע מתשלום מיסים.

אנשי "נטורי קרתא" קיצוניים מהעדה החרדית. הם השתלטו על העדה החרדית בבחירות בשנת תש"ה אולם בהמשך נוצר פער בין שני המחנות. הם מונים מספר פלגים קטנים.

קהילת "העדה החרדית" אינה גדולה ומונה לפי הערכות בין 7,000-9,000 משפחות^[53], אך קולה נשמע היטב. קיצוניותם של אנשי העדה, וביותר של אנשי "נטורי קרתא", הביאה אותם לעימותים קשים עם פלגים מתונים יותר, כמו בעלז והזרם הליטאי. במיוחד עוררה את חמתם תמיכתו של הרב שטיינמן ביוזמת הנח"ל החרדי. רוב החרדים מתנערים בדרך כלל ממעשיהם של נטורי קרתא, ורואה בהם מיעוט קטן וקיצוני הגורם לנזק לציבור החרדי.

חרדים מודרניים |

ערך מורחב – חרדים מודרניים

"חרדים מודרניים" הם מי שעל פי השתייכותם החברתית נמנים עם הזרמים השונים שלעיל, ולצד זאת מבקשים להיות מעורים בחברה המודרנית יותר מהמקובל בקרב רוב החרדים. התערות זו כוללת את תחום התעסוקה והלימודים האקדמיים (תרמו לכך הקמת מכוני ההכשרה המקצועית החרדיים), השתלבות בשירותי הביטחון, ההצלה והסיוע, וצריכת תקשורת ותרבות לא-חרדית. חלק מהחרדים המודרניים מחנכים את ילדיהם במוסדות הכוללים בחינות בגרות, לבנות ולעיתים אף לבנים.

חרדים לאומיים |

ערך מורחב – חרדים לאומיים

בציונות הדתית ישנה קטגוריה של "חרד"לים" (ראשי תיבות של חרדי לאומי). על אף שמם, הם אינם מהווים חלק מהיהדות החרדית, אך קיימים ביניהם מספר מרכיבים משותפים. הדבר מתבטא בדגש רב יותר על קיום מצוות, בשמרנות דתית ובהחשבת התורה כערך עליון. מחויבות מוחלטת לערך עליון זה, קיימת גם אצל אורתודוקסים אחרים המבקרים את החברה החרדית, כגון בהגותו של ישעיהו ליבוביץ. הפרדה מגדרית במוסדות החינוך, כמו כן המרכיבים המשותפים כוללים גם הימנעות מצפייה במחזות ובסרטים לא צנועים, והימנעות מגיוס נשים לצה"ל.

דמוגרפיה |

ישראל |

לפי הלמ"ס נכון ל-2015, על פי הגדרה עצמית מהווים החרדים כ-9% מהאוכלוסייה היהודית בישראל מעל גיל 20^[2]. מחקר של מכון גיאוקרטוגרפיה אמד את מספר החרדים ב-2010 ב-736,000 נפש ושיער שב-2022 הם יעברו את המיליון נפש^[54]. על פי הערכות חוקרים, שיעור הילודה בציבור החרדי עומד על יותר מ-4%, שיעור צמיחה דמוגרפי מהגבוהים בעולם^[55]. לפי מחקר משנת 2007, אוכלוסיית החרדים בישראל תגיע עד שנת 2020 לכ-17 אחוז מכלל האוכלוסייה. עוד לפי הערכות אלו, עד שנת 2050 צפויה האוכלוסייה החרדית בעולם להפוך לרוב בקרב היהודים^[56]. הריבוי הטבעי הגבוה של המגזר החרדי עשוי, לדעת חוקרים בישראל, לשמור על הרוב היהודי במדינה^[57]. מנגד, מחקרים רבים מצביעים על כך שללא שילובם של החרדים במעגל העבודה, הגידול הצפוי באוכלוסייה החרדית עלול להוות נטל קשה מנשוא עבור כלכלת ישראל^[58].

החרדים בישראל מתאפיינים בשיעור תעסוקה נמוך יחסית, הן לשאר האוכלוסייה והן לריכוזים חרדיים אחרים בעולם. מאפיינים נוספים של ציבור זה הם שיעור ילודה גבוה, נישואין בגיל צעיר יחסית ואחוז גירושין נמוך^[59]. רוב הציבור החרדי בישראל מצביע בבחירות לכנסת בעיקר לשתי המפלגות החרדיות יהדות התורה (המהווה איחוד בין אגודת ישראל החסידית ודגל התורה הליטאית) וש"ס החרדית-ספרדית. על פי ההערכות, הזרם החסידי מהווה כ-40% מהציבור החרדי, הליטאים- כ-30%, והספרדים- כ-30%^[60]. אנשי העדה החרדית מתנגדים באופן עקרוני להצבעה לכנסת.

בשנותיה הראשונות של המדינה מרבית החרדים התרכזו בערים ירושלים, תל אביב ובני-ברק וריכוזים קטנים יותר היו בחיפה, טבריה וצפת. בהמשך הידלדלו רוב הריכוזים החרדיים תוך מעבר חרדים רבים לירושלים ולבני ברק. קצב הגידול המהיר של האוכלוסייה החרדית ועליית מחירי הנדל"ן בערים אלו חייבו מציאת פתרונות נוספים וכך בערים שבתחילה היו בהם ריכוזים קטנים של חרדים (כמו נתניה וחיפה), התפתחו שכונות בעלות אופי קהילתי חרדי^[61], וכן החלה התיישבות בערים אחרות כאשדוד ובית שמש. בשנות ה-80 וה-90 של המאה ה-20 הוקמו יישובים נוספים שמלכתחילה נועדו לחרדים, ונכון להיום שלושה מהם, מודיעין עילית, ביתר עילית ואלעד, קיבלו מעמד של עיר^[61].

אמריקה |

משפחה מחסידות סאטמר, ניו-יורק.

בארצות הברית מכונים החרדים לרוב "Ultra Orthodox", וזהו הריכוז השני בגודלו שלהם בעולם. לפי מחקר שנערך ב-2006, אוכלוסייה זו הוערכה ב-468,000 איש, כ-9.4% מהאוכלוסייה היהודית בארצות הברית וכ-0.2% מכלל האוכלוסייה בארצות הברית^[56]. הריכוז הגדול ביותר מתרכז בעיקר במדינת ניו יורק ובפרט ברובע ברוקלין שבעיר ניו יורק, וכן בניו ג'רזי.

נוכחות חרדית מצומצמת הייתה קיימת בארצות הברית כבר במאה ה-19, אולם קהילות של ממש התגבשו רק בשנות ה-50 של המאה ה-20, לאחר הנהירה הגדולה של פליטי השואה ממזרח אירופה, בהם רבים שומרי מצוות וכן רבנים חשובים.

קהילות חרדיות בולטות קיימות בשכונות בורו פארק, ויליאמסבורג וקראון הייטס בברוקלין, וכן במונסי שבמדינת ניו יורק ובלייקווד בניו ג'רזי. לקהילות אלה מוסדות חינוך ורווחה ענפים וכן ארגוני "הצלה" ושמירה. חלק קטן יותר, כמה חסידויות ייסדו למעשה עיירות משלהם, כגון ניו סקוור של חסידות סקווירה וקריית יואל של חסידי סאטמאר. הישיבות הבולטות באמריקה הן ישיבת לייקווד בניו ג'רזי, ישיבת מיר, ו"רבינו חיים ברלין" בברוקלין, ישיבת "זיכרון משה" בסאוט פולסברג, ו"נר ישראל" בבולטימור. רבים מבחורי הישיבות בארצות הברית נוהגים ללמוד בישראל לפני חתונתם (וחלקם אף לאחר חתונתם), בישיבות המיועדות להם, כדוגמת ישיבות מיר ובריסק. קהילות נוספות בארצות הברית (ברובן מודרניות יותר) קיימות בפלטבוש (ברוקלין), במנהטן שבניו יורק, וכן בבולטימור, בשיקגו, בדטרויט ובמקומות רבים נוספים.

קהילה חרדית גדולה מתקיימת גם בקנדה, בעיקר במונטריאול ובטורונטו, ובה בולטות חסידויות בעלז, חב"ד וסאטמר^[62]. במרכז ודרום אמריקה יש מספר קהילות גדולות, במקסיקו סיטי, פנמה סיטי, סאו פאולו, ריו דה ז'ניירו, סנטיאגו דה צ'ילה, בואנוס איירס וקראקס. רוב החרדים בארצות אלו משתייכים ליהדות המזרח, ומקורם בעיקר מחלב. בעבר הייתה קהילה גדולה במונטווידאו אך היא הידלדלה כמעט לגמרי.

אירופה |

ברחבי אירופה פזורות קהילות חרדיות בגדלים שונים כאשר הגדולות שבהן הן בבריטניה וצרפת. קהילות נוספות קיימות באנטוורפן, בבריסל, באמסטרדם, בציריך, בבזל, בווינה ועוד.

על פי מחקר באוניברסיטת מנצ'סטר ב-2007, בבריטניה כ-45,000 חרדים (כ-17%) מתוך כ-275,000 יהודים-בריטים. למשפחות חרדיות בבריטניה 5.9 ילדים בממוצע, ביחס לממוצע ארצי של 2.4 ילדים למשפחה בריטית^[63]. הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בלונדון, מנצ'סטר וגייטסהד. רוב החרדים בבריטניה הם צאצאי מהגרים ממדינות מזרח אירופה. הקהילה החרדית בלונדון מאורגנת בקבוצה בשם התאחדות קהילות החרדים (UOHC).

בצרפת מספר החרדים נאמד בכ-25,000^[63] הקהילות החרדיות הגדולות ממוקמות בפריז, מרסיי, אקס לה בן, ליון ושטרסבורג. רוב החרדים בצרפת הם יוצאי קהילות צפון אפריקה.

באנטוורפן שבבלגיה, מתגוררות כ-2200 משפחות חרדיות שהן כ-15,000 נפשות^[64]. כמחצית מהן משתייכות לציבור החסידי והיתר משתייכות לציבור הליטאי והחרדי-מודרני.

הקהילות במזרח אירופה חרבו במהלך השואה. לאחר השואה, החיים הדתיים והתרבותיים של יהודים בגוש הקומוניסטי הוגבלו מאוד על ידי המשטר, עד שכמעט ולא ניתן היה לקיים אורח חיים יהודי דתי. בשנות ה-90, לאחר נפילת הקומוניזם, החלה פעילות רחבה באזור, וכיום יש מספר קהילות גדולות של חוזרים בתשובה. במוסקבה קיימת קהילה ליטאית, לה יש ישיבה גדולה בשם "תורת חיים". כמו כן קיימות בכל המרחב קהילות וישיבות של חב"ד.

ראו גם |

• יהדות רבנית


• יהדות אורתודוקסית


• קולנוע חרדי

לקריאה נוספת |

• 
  מנחם פרידמן, החברה החרדית: מקורות, מגמות, תהליכים, מכון ירושלים לחקר ישראל, תשנ"א.


• 
  משה גרילק, החרדים: מי אנחנו באמת?, הוצאת כתר, 2002


• 
  אמנון לוי, החרדים, ירושלים: הוצאת כתר.


• 
  עמנואל סיון וקימי קפלן (עורכים), חרדים ישראלים, בני ברק:הוצאת הקיבוץ המאוחד ומכון ון ליר
  


• 
  קימי קפלן, בסוד השיח החרדי, מרכז זלמן שזר, 2007


• קימי קפלן, נורית שטדלר (עורכים), מהישרדות להתבססות: תמורות בחברה החרדית בישראל ובחקרה, מכון ון ליר בירושלים והוצאת הקיבוץ המאוחד, 2012


• 
  מרדכי נויגרשל, למה הם שונים – החרדים והחברה בישראל, ירושלים: הוצאת יהדות מזווית שונה, 2002


• 
  נסים ליאון, חרדיות רכה: התחדשות דתית ביהדות המזרחית, ירושלים: הוצאת יד יצחק בן-צבי, תש"ע 2010


• 
  שחר אילן, חרדים בע"מ, התקציבים, ההשתמטות ורמיסת החוק, ירושלים: הוצאת כתר


• 
  חיים זיכרמן, שחור כחול-לבן - מסע אל תוך החברה החרדית בישראל, ידיעות ספרים, 2014.


• 
  בנימין בראון ונסים ליאון (עורכים), הגדולים: האישים שעיצבו את פני היהדות החרדית בישראל, הוצאת מכון ון-ליר ומאגנס, 2017.


• בנימין בראון, מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים, הוצאת עם עובד והמכון הישראלי לדמוקרטיה, 2017^[65].

קישורים חיצוניים |

מיזמי קרן ויקימדיה
ערך מילוני בוויקימילון: חרד
תמונות ומדיה בוויקישיתוף: חרדים

מידע

• 
  מתחת לשטריימל - החברה החרדית בישראל, סדרת תוכניות בהנחיית לי כהנר, הערוץ האקדמי של אוניברסיטת חיפה


• יובל וורגן, ‏מערכת החינוך במגזר החרדי - תמונת מצב, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 27 בנובמבר 2007


• 
  חרדים בחברה בישראל - תמונת מצב, מוסד נאמן.


• 
  שיטות מדידה ואמידת גודלה של האוכלוסייה החרדית בישראל, הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מרץ 2011


• מסמך מתודולוגי: שיטות לזיהוי ואפיון כמותי של המגזר החרדי, המועצה הלאומית לכלכלה, 2010


• 
  בנימין בראון, "ואין שיור רק התורה הזאת", ארץ אחרת 56, עמ' 56–65


• 
  בנימין בראון, 'להשכיל את רצון ה' מן המציאות': הוויכוח על מקומה של ההיסטוריה בקביעת דרכה של היהדות.


• 
  חרדים, סדרה תיעודית בהנחיית אמנון לוי, ערוץ 10, 2012.


• 
  "שעשני אישה" - נשים בחברה החרדית סדרת ראיונות בהנחיית ד"ר לי כהנר, המכון הישראלי לדמוקרטיה


• לי כהנר, ניקולא יוזגוף-אורבך, ארנון סופר, החרדים בישראל: מרחב, חברה, קהילה, קתדרת חייקין לגאואסטרטגיה, אוניברסיטת חיפה, נובמבר 2012


• 
  המרכז לחקר החברה החרדית, באתר מכון ירושלים לחקר ישראל
  


• פרק בנושא חרדים בישראל בפודקאסט הכלכלי "ערך מוסף", 22/9/2016


• המכון החרדי למחקרי מדיניות

כתבות

• 
  דוד אסף, כבר לא מוזיאון של היהדות הישנה, באתר הארץ
  


• 
  יאיר אטינגר, כמה חרדים חיים בישראל? תלוי איזה סטטיסטיקאי שואלים, באתר הארץ, 21 באפריל 2011


• נתי טוקר, איך הם חיים? // הצדקה לא מספיקה לחברה החרדית, באתר TheMarker‏, 13 במרץ 2014


• 
  מלך זילברשלג, האם כל החרדים נראים אותו דבר?, בערוץ כאן באתר יוטיוב, 20 במרץ 2017

הערות שוליים |

זרמים ביהדות
אורתודוקסים	חרדים (חסידים • ליטאים • חרדים ספרדים) • דתיים לאומיים (חרדים לאומיים) • אורתודוקסים מודרניים • נאו-אורתודוקסים
ליברלים	רפורמים • קונסרבטיבים (נאולוגים) • רקונסטרוקציוניסטים • התחדשות יהודית • חילונים-הומניסטים
תקופת בית שני	פרושים • צדוקים • איסיים • בייתוסים • תרפויטים
ראו גם	רבניים • קראים ראו גם: יהדות התפוצות לפי יבשת ואזור יהדות אשכנז • יהדות ארצות האסלאם • יהדות ספרד ופורטוגל • יהדות גאורגיה • רומניוטים • ביתא ישראל (אתיופיה) • בני ישראל (הודו) • בני מנשה (הודו)